זיקנה כעסקת נדל"ן (לצפייה לחץ על הכותרת)

דיירי הדיור המוגן אמנם גרים בבית מהודר ונהנים משירותים שונים, אבל הגנה (גם על כספם) הם בהחלט לא מקבלים

שכנה שלי, אשה שעברה את ה–70, עדיין עובדת. בניקיון. היא ובעלה מתקיימים מעבודתה ומקצבת זיקנה. בירושלים חימום בחורף הוא נושא שיחה נפוץ, והשכנה, התברר, לא מחממת. "לובשים סוודר בבית, ולפעמים גם צעיף, ושותים תה חם", היא אמרה. אם היתה מפסיקה לעבוד והם היו חיים רק מקצבת זקנה, ודאי היו זכאים להשלמת הכנסה ושלל הטבות נלוות, וחשוב מכל — מענק חימום, 553 שקל לשנה. היא לא חישבה את שווי ההטבות, וקרוב לוודאי שמענק החימום היה משמש להעשרת התפריט, לא לחימום. ובכל זאת, המענק הזה מספק כותרות מדי שנה, והשנה במיוחד, שכן ייהנו ממנו גם זקנים שאינם גרים באזורים קרים במיוחד — 182 שקלים. סיבה למסיבה.

משום מה, כל אימת שמדברים על הגיל השלישי, זה מתחיל ונגמר בדיבור על אלה שמתחת לקו העוני. איש לא סופר את אלה שיושבים ממש עליו (הם לא ביקשו כלום, אז לא צריך), וודאי שלא את אלה שיש להם מספיק כדי לגור בדיור מוגן. אלה נחשבים טייקונים של זיקנה. האמת היא, שהטייקונים הם אולי בעלי הדיור המוגן. הדיירים אמנם גרים בבית מהודר ודואגים להם לניקיון, תחזוקה וטיפול רפואי, אבל את העיקר — הגנה — הם לא מקבלים.

לפני כשנה נכתב כאן על בית דיור מוגן, שדייריו הבינו לפתע שהבעלים עומדים לבנות תוספת, מה שיהפוך את ביתם לאתר בנייה. הם יצאו למאבק, אך איש מהם לא התראיין בשמו. חנה איש־הורביץ, אז דוברת עמותת דיירי הדיור המוגן, הסבירה שהדיירים "תמיד במצב נחות לעומת ההנהלה".

גם הפעם, למעט יו"ר העמותה, אברהם בר דוד, איש לא התראיין בשמו, גם לא כאלה שחוששים כי הבתים בהם הם גרים עומדים בפני פשיטת רגל. בר דוד אמר, שפשיטת רגל של בית כזה היא צרה גדולה, כי לדיירים שהשקיעו את מיטב כספם במקום אין לאן ללכת. אבל לדבריו, גם בבתים היציבים יש בעיות, ו"הבעיה הכי גדולה היא שאין שקיפות. כיוון שהביקוש גדול, כל בית עושה מה שבראש שלו". זה מתבטא, בין השאר בסכומים שגובה כל בית בעבור שירותים שונים. למשל התשלום החודשי — כמה אלפי שקלים שנגבים בנוסף לפיקדון. "הסכום הזה מורכב מהוצאות על תחזוקה ואוכל ופעילות פנאי וצוות רפואי ושכר דירה וחשבונות — אין דרך לדעת מה אתה משלם על מה", אמר בר דוד.

תוצאה אחת היא, שדיירי הדיור המוגן הם היחידים שמשלמים מע"מ על שכר דירה, כיוון שהוא חלק מהסכום הגלובלי. וזה, אחרי ששילמו מע"מ גם על הסכום שמקוזז מהפיקדון (עשרות אלפי שקלים בשנה). בר דוד מכנה זאת עושק. לדעתו, "בעלי הבתים וגם הממשלה מתייחסים לדיור המוגן כאל עסק נדל"ני, שאין בו חוקים ולדיירים אין אפשרות אמיתית לנהל משא ומתן".

מרשות המסים נמסר בתגובה, כי בג"ץ קבע, שעסקה לדיור מוגן, המשלבת בין הזכות למגורים לבין עסקה למתן שירותים נלווים, אינה חוסה תחת הפטור ממע"מ שנקבע בחוק ביחס לשכירות למגורים, וכי הניסיון להפריד בין הדברים הוא מלאכותי.

על פי החוק, מותר לבעלי הבתים להעלות את הסכום החודשי מדי שנה בשיעור של 2.5%–4%. בר דוד אומר, שיש בתים שמעלים הרבה יותר: "אני מסכים שאפשר להעלות גם מעבר למדד, אבל שזה ייעשה בשקיפות ושהדיירים יקבלו הסבר למה זה נעשה. שכר העבודה עלה? עלות החשמל? בכמה?"

שקיפות גם היתה עוזרת בעניין של החזקת מטפלים סיעודיים זרים. בתי הדיור המוגן מאפשרים זאת תמורת תשלום, בטענה שהמטפלים משתמשים בשירותי הבית. לפי בר דוד, יש הדורשים 500–700 שקלים לחודש, והוא שמע על מקום שדורש 1,400 שקלים, אף כי "המטפל גר אצל הדייר, והוא משלם את שכרו ובעבור מחייתו". גם ח"כ נחמן שי (עבודה), יו"ר שותף של השדולה למען האזרחים הוותיקים בכנסת, מתקומם: "אם אדם רוצה לתת חדר בדירה שלו למטפל, מה אכפת להם? מתייחסים לדיירים כאל קהל שבוי".

בר דוד אמר, שהקושי הכי גדול הוא הפחד: "מנצלים את זה שאלה אנשים מבוגרים, שמפחדים על יתרת החיים שלהם ולא רוצים לריב".

nurit.wurgaft@haaretz.co.il