במהלך חיי הבנתי, שאני צריך לעשות הכול כדי לא להזדקק לשרותיהם של מוסדות המדינה, בייחוד בכל הקשור לרפואה. אם הייתי צריך תור לרופא, הקופה שדואגת לגבות ממני תשלום בכל חודש והביטוח הלאומי היו נותנים לי תור לבדיקה הרבה אחרי המועד שנראה סביר לבן אנוש. לכן, בהתקרבי לגיל גבורות, חיפשתי כיצד אני יכול להבטיח את החלק האחרון של חיי, כך שלא אהיה תלוי בחסדי הרשויות. חשבתי שהגעתי למנוחה ולנחלה ואז הגיעה הקורונה והפכה את המציאות על פיה.
לפני יותר מ- 8 שנים עברתי לדיור מוגן, מסגרת שמעניקה עצמאות מסוימת, מגורים בסביבה שבה יש שירותים רפואיים, חברתיים וסוציאליים לבני הגיל השלישי. אתה משלם, והשירותים מובטחים לך. עבדתי קשה וחסכתי כל חיי על מנת שאוכל לעמוד בתשלומים. אולם משבר הקורונה הבהיר גם לנו, דיירי הדיור המוגן, שלא נוכל להתחמק מהניהול הקלוקל של חלק ממוסדות המדינה.
ברגע שהחל המשבר, הפכנו לבני ערובה. משרד הבריאות סגר את כל הקשישים בבית ללא הבדל בין בתי אבות רגילים, גריאטריים, סיעודיים, דיור מוגן או אנשים בודדים שגרים בבתיהם. נאמר לנו בכל הזדמנות שהמשרד דואג בראש ובראשונה לבריאותנו, אולם אנחנו לא ראינו שמישהו דואג לנו. להיפך, ביצעו בדיקות לגילוי קורונה בבתי הדיור המוגן, רק אחרי שהתגלו חולים בבית זה או אחר וזאת למרות שאנחנו אוכלוסייה בסיכון גבוה. בנוסף, לא סיפקו לנו מסכות, לא אפשרו לנו לצאת לקנות אוכל וגם לא להגיע לבדיקות רפואיות, אלו מאיתנו שלא מתמצאים בשימוש בטכנולוגיה לא ראו את בני משפחותיהם חודשים ארוכים. הרגשנו שהחליטו לבודד אותנו מהעולם.
הדבר הדומיננטי שהצליחו לעשות במשרד הבריאות הוא לבלבל. בייחוד בכל הנוגע לטיפול בקשישים – לא היה ברור איזו החלטה תופסת באיזה יום, מתי צריך מסכות ומתי לא ועוד. יתרה מכך, כל ההגבלות היו זהות לכל אוכלוסיית הקשישים, בין אם אלה אנשים עצמאיים או כאלו הזקוקים למטפל ולסיוע כדי לממש צרכיהם. נראה לי כי גם בחלם היו מקבלים החלטות טובות יותר.
לאור חוסר הבהירות, חשבו כמה מנהלי בתים בדיור מוגן – שעד אז עשו עבודתם בצורה מדהימה – שגם הם יכולים למנוע מהדיירים זכויות בסיסיות. אם כל משרד ממשלתי יכול לעשות ככל העולה על רוחו, מדוע מנהל בית בדיור מוגן לא יכול לפרש את החוק כרצונו? במרבית הבתים המוגנים המנהלים וצוות העובדים עשו עבודתם בנאמנות בלתי רגילה אבל אחרים, סגרו את הקשישים זמן רב אחרי שעל פי ההנחיות כבר מותר היה לצאת.
כעת, כשהתגלו מקרים נוספים של קורונה בבתי אבות, הפחד שיבודדו אותנו בכפייה שוב ושימנעו מאיתנו שירותים חיוניים – חזר. אינני יודע ממה יקפחו חייהם אנשים זקנים שעברו ועוברים את התקופה הזו, האם מהקורונה או מהרעת כושרם הפיזי או אולי מהדיכאונות שתקפו אותם בגלל הבדידות.
משבר הקורונה תפס את העולם ואת ישראל בהפתעה, אבל הטיפול בקשישים במהלכו היה מתחת לכל ביקורת. בתוך הכאוס שנוצר, הפתרון היחיד שנמצא הוא לדחוף אותנו לביתם, רחוק מכל עין וכמעט ללא אפשרות לזעוק לעזרה. לא נאפשר לממשלה לעשות זאת שוב בגל השני, אנו מצפים ממשרדי הבריאות והרווחה להתנהלות טובה הרבה יותר.
עצוב מאוד שמדינתנו, שעברה משברים שאיימו על קיומה וצלחה אותם בזכות הזקנים החיים בה היום, מתנהגת לזקניה כמו שנהוג במדינות בעולם השלישי. אמנם אמרו חז"ל "בן שמונים לגבורות", אך נראה כי אצלנו האמרה הנכונה היא "בן שמונים לקבורות".
הכותב הוא תא"ל בדימוס, יו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל