לזקנים נמאס, והם מכריזים על מרד
נורית וורגפט
אשה שגרה בדיור מוגן היתה צריכה לצאת לבדיקת עיניים. התור נקבע לפני חודשים, ומטרת הבדיקה היתה למצוא דרך לעצור את הידרדרות הראייה שלה. בהנהלת הדיור המוגן ניסו תחילה למנוע ממנה לצאת, ולאחר שהיא הבהירה שתצא בכל מקרה, הודיעו לה שעם שובה עליה להיכנס לבידוד לשבועיים. שבועיים שבהם האוכל יונח מחוץ לדלת חדרה ומשם תיאסף האשפה. היא נשברה והתקשרה לבתה. הבת ניסתה לנהל משא ומתן, וביקשה שיותר לאמה לצאת מדי ערב, לאחר שרוב הדיירים שכבו לישון, להתאוורר בקרבת הבניין. ההנהלה סירבה, בנימוק שאין להם מספיק כוח אדם ולא יוכלו להקצות עובד שישגיח על האשה בעת שהיא בחוץ. למה נחוצה השגחה? כי הם לא סומכים עליה. אז עכשיו היא בבידוד.
זה קרה בשבוע שעבר, אחרי שבוטלו רוב התקנות לשעת חירום. אנשים זקנים שגרים בביתם הולכים לים ונפגשים עם ילדים ונכדים. דיירי הדיור המוגן נותרו נעולים. "הכי מכאיב חוסר האמון", אמרה סגנית יו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן, לאה שץ־סופר. היא עצמה "ברחה" מהדיור המוגן שלה לפני כמה ימים. שץ־סופר היתה בין הראשונות שקבעו תור למספרה הסמוכה לבית, אף שהובהר לה כי אם תצא לשם תחויב בשבועיים בידוד. מהמספרה היא המשיכה אל בתה, אצלה היא מתארחת כעת. עוד קודם, סיפרה, הוצב בכניסה לבניין שולחן באופן שחוסם את היציאה, ואף בוטל הקוד של הדיירים לפתיחת החניון שבו חונות מכוניותיהם. "אז עכשיו אני אפילו לא יכולה להוציא את הרכב שלי בלי לבקש שיפתחו לי, ואז שואלים למה ולשם מה", אמרה; "יש דבר כזה שנקרא כבוד האדם וחירותו".
כל עוד תקנות החירום היו בתוקף, דיירי הדיור המוגן מיעטו להתלונן, אף על פי שאצלם הסגר היה מחמיר יותר וקשה יותר. כעת הם מתמרדים. "לאחר שנפתחו הקניונים, השווקים הפתוחים וחלק ממוסדות החינוך, אין כל סיבה להחזיק בנו כבבני ערובה באמתלה של אוכלוסייה בסיכון גבוה", כתבה חוה תירוש, דיירת בדיור מוגן. לדעתה, חוסר הנכונות של הנהלות הדיור המוגן להחיל הקלות נובע מהחשש שתהיה הדבקה, והדבר יפגע בשמו הטוב של הבית ויגרום לנזק כספי.
בראיונות לקראת מחקר שערכו ד"ר שרון אבידור מהמחלקה לפסיכולוגיה במרכז האקדמי רופין ופרופ' ליאת איילון מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן, הן שמעו על מקומות שבהם נעלו את הזקנים בחדרים. אשה אחת סיפרה, שהיא ובעלה, ניצול שואה, התבשרו שיורשו לצאת לטייל בחוץ בליווי חייל מפיקוד העורף. בעלה סירב ואמר: "בפעם האחרונה שחייל ליווה אותי הייתי בן 11, ונאצי ליווה אותי לקראת הוצאה להורג".
קשה להבין את המדיניות ש"מענישה" בבידוד את מי שיוצאים לבדיקות רפואיות, במיוחד לנוכח הקמפיין הקורא לאנשים שלא להזניח בעיות בריאות. קשה עוד יותר להבין זאת לנוכח העובדה שאין הנחיה גורפת כזאת. כך התברר בדיון־זום שערכה שלשום ח"כ מירב כהן (כחול לבן) עם אנשי משרדי הבריאות והרווחה, ועם דיירים ובני משפחות. אחת הבעיות, כך עלה בדיון, היא שלפי נוהל אחד אין הנחיות מיוחדות לבתי הדיור המוגן, ולפי נוהל אחר, מי שיוצא חוזר לבידוד. ח"כ כהן דרשה שיפורסמו הנחיות אחידות וברורות, שייתלו על לוחות המודעות ויהיו בהישג ידם של הדיירים. קוראים לזה שקיפות.
בחודש שעבר פורסם "נוהל ביקורים" (כך במקור) בתוכנית "מגן אבות ואימהות" של פרופ' רוני גמזו לבתי הדיור המוגן. אנחת רווחה נשמעה, וגמזו נהפך ליקיר הזקנים ומשפחותיהם, שעד אז יכלו רק לנופף למרפסת. איך זה נעשה בפועל? ראשית, צריך להירשם מבעוד מועד ולקוות שלא יאמרו לך שהזמן היחיד שיש הוא במעט השעות שבהן את עובדת, סיפרה אשה שאמה נמצאת בדיור מוגן. למבקרים אין גישה לדירה הפרטית של הדיירים. בכל בית סודר מה שמכונה מתחם ביקור, שבו שולחנות וכיסאות במרחק שני מטרים. כל דייר יכול לקבל מבקר אחד בכל פעם, ותדירות הביקורים היא אחת לשבועיים. אם לא די בכך — אין שום פרטיות מפני שאחד העובדים נוכח במקום בעת הביקור. לכאורה תפקידו הוא "לוודא שמירה על ההנחיות", אבל מעבר לעלבון (כאילו הדיירים הם חסרי דעה ואין לסמוך עליהם), ברור שאין כל סיכוי לשיחה חופשית בתנאים כאלה. המשגיח גם מודיע למבקרים שזמנם תם.
יו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן, אברהם בר דוד, אמר ש"אין שום חוק שמאפשר לאסור עלי לצאת. מי הם בעלי הבתים, שחושבים שמותר להם לכלוא אותי? בכלא לפחות אתה יודע על מה אתה יושב וכמה זמן. כאן זה רק על זה שהעזת להאריך ימים. אם אנחנו מיותרים, שיירו בנו והכל בסדר". בר דוד אמר, ש"אם לא נקבל תשובות ברורות, אנשים ייצאו בכוח, ונראה מה יעשו לנו".