גיורא עמיר: הרהורים "סוציאליים" על דיור מוגן

הרהורים "סוציאליים" על דיור מוגן

פורסם ב"דורות" מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה מבוגרת

גיליון 188 ספטמבר 2017

פתח דבר וגילוי נאות

מיום שרעייתי ואני הפכנו לדיירים בדיור מוגן (מגדלי הים התיכון, הבית בכפר סבא) ביקשתי למקם צורת חיים זו על המפה החברתית הקיימת בישראל. נראה לי כי דיור מוגן הוא תופעה חברתית ייחודית בשל שילוב יחידים תוך אפשרות ניצול האינטלקט של כל אחד מהם וניסיון הפיכתם לקהילה  וגם – בשל האתגר בהפיכת אתר מגורים של יחידים מבוגרים למקום של יצירה משותפת והפיכת מצבור יחידות מגורים פרטיות לבית של קהילת דייריו. ועוד נשוב לעניין בהמשך, אולם מן הראוי לשם הקדמה להביא את מה שהעלה מחקר הדיור המוגן בארה"ב:

The residents share different faiths, backgrounds, attitudes, interests and professions. The diversity of people creates a richer community. We are surrounded by people who value the idea of contributing, of being engaged in retirement. We are here based entirely on the community.

 

כחבר הנהלת העמותה של דיירי הדיור המוגן במועד הרלוונטי השתתפתי בהכנת חוק הדיור המוגן לקריאה שניה ושלישית בועדת העבודה והרווחה של הכנסת וגם עבודה זו שערכה זמן רב תוך השקעת מרץ ומחשבה משמעותיים, היה בה כדי לגלות פרטים על אודות צורת חיים זו. ייחודיותו של חוק הדיור המוגן התשע"ב-2012 (ס"ח 2361 מיום 3.6.2012) – בצד היות כל מעשה חקיקה ייחודי – הייתה בכך שהחוק מתייחס לאוכלוסיה מצומצמת למדי; בעת חקיקתו חיו בדיור מוגן כ-16,000 בני אדם בלבד.

 

באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת תל-אביב מתקיימים קורסים להכנת הצוות הניהולי לבתים של דיור מוגן אשר על-פי החוק חייב להיות בעל הכשרה מיוחדת. מזה כמה שנים אני מוזמן להרצות על הדיור המוגן מזווית ראייה של הדייר. גם הנהלת מגדלי הים התיכון הזמינה אותי לדבר בהשתלמות צוותי הבתים של הרשת. כל זה נתן לי הזדמנות ואתגר לעסוק בצורת חיים זו מבחינה תיאורטית-חברתית.

 

לדעתי, אלה עקרונותיה:

א. דיור מוגן הוא מיזם קפיטליסטי, אחת משלושת הצורות העיקריות של נדל"ן מניב: קניונים, בתי משרד לבעלי מקצוע חופשיים ובתים של דיור מוגן.

ב. ליזמים אין כל יחס מיוחד לאוכלוסיה של "הגיל השלישי" וגם לא ידע גרונטולוגי; חישוב דמוגרפי מספק מידע בדבר כמות האוכלוסיה שתגיע ממעמד סוציו-אקונומי ובגיל הראוי המאפשר להיקלט בבתים של דיור מוגן. נתונים דמוגרפיים מספקים חישובי כדאיות עסקית ליזמים המהווים תמריץ להקמת בתים של דיור מוגן.

ג. האוכלוסיה של דיור מוגן חיה במשטר של "פטרנליזם ליברטריאני" Libertarian Paternalism  יחס של השגחה, טיפול ודאגה שהוא ליברטריאני משום שאינו משליט ברירות המצמצמות את הבחירה אלא מגדיר ברירות או מספק תמריצים שמהווים שיפור בחיי הדיירים, לפי שיפוט והכרעה שלהם. האפשרות של opt out קיימת תמיד. זוהי צורה של בחירה מודרכת, אבל ביסודה חופשית. התיאוריה בעניין הפטרנליזם הליברטריאני  הונחתה ע"י פרופ' קארל סונשטיין וריצ'רד טאלר מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת שיקגו. (פורסמה כנייר עבודה מס. 185 בסדרה שניה של פרסומי האוניברסיטה).

ד. חומר הגלם במיזם הקפיטליסטי של הדיור המוגן הם בני אדם. ציבור זה, שעה שהוא מגיע לדיור מוגן, מורכב מיחידים שבעברם היו לרוב פעילים בעסקים, במקצועות חופשיים, בתפקידים פיקודיים בצה"ל, במשרות ניהוליות – רובד אוכלוסיה שמאחוריו פעילות שדרשה בגרות והתמודדות אינטלקטואלית, הכרעות ובחירות שהיו לעתים קשות ומסובכות. משטר הפטרנליזם של דיור מוגן צריך לנהוג בהם תוך התחשבות בנתונים אלה.

 

למרות היקפה הרחב של גישה זו התעלמתי מפניו החברתיים של דיור מוגן. כאן בא הגילוי הנאות. בתנו, אדריכלית טולה עמיר, זיכתה אותנו בספר בעריכתה: "תמרורות" פמיניזם ומרחב בישראל – (חרגול הוצאה לאור, מודן הוצאה לאור 2017). לפני שאגש לספר מה למדתי מהספר לעניין הנושא של דיור מוגן, לא אוכל למנוע מעצמי את העונג להביא מתוך הקדמה של טולה לספר את הדברים המתייחסים אלינו: תודה להורי, חיה וגיורא עמיר, ש"הביאוני עד הלום" וכלקח מהמלחמה הגדולה והאיומה שעברו חינכו אותי ואת אחי למחשבה ליברלית ולשוויון, נושאים שנשכחו במערכת החינוך הישראלית הנוכחית, ואפשרו את הבסיס לפתח בגיל צעיר מודעות פמיניסטית.

 

אין בכוונתי לדון בספר, תוכנו ואיכותו; אומר רק כי למרות המגמה המוצהרת בשמו בדבר הפמיניזם אין בכך כל צמצום ענייני והיה לי העונג ללמוד על היבטים שהיו עד כה זרים לי ויש בהם כדי להעשיר את גישתי אל בעיות הדיור המוגן, משום שהם רלוונטיים מאוד. בכך אני מבקש לעסוק בדברים שבהמשך. (הפניות אל הספר בציון העמוד בהמשך.)

 

אקדים ואציין כי הדאגה שהיא אחד המרכיבים הבסיסיים ביחס הפטרנליסטי אל האוכלוסייה של הדיור המוגן, מתייחסת למונח CARE אולם התרגום העברי – כך למדתי מהספר –  אינו מושלם. תרגומו של המונח האנגלי CARE כ"דאגה" הוא תוצאה של חסר, שכן העברית אינה מגיעה למנעד הרחב של משמעויות  המילה CARE באנגלית, שהן גם שמירה, השגחה, התעניינות, שימת לב, טיפול וחיבוב. המונח העברי "דאגה" מורה בדרך כלל על גרעין רגשי, קרי: האמפטיה של הדואג. (שלי כהן בעמ' 29 בספר) ארשה לעצמי לומר כי כל המרכיבים של המונח CARE ("המנעד הרחב") קיימים וחייבים להתקיים ביחס של הצוות אל אוכלוסיית הדיור המוגן.

מן הבחינה הזאת, חוק הדיור המוגן הוא צנוע מאוד בהוראותיו.  הוא מחייב את בעל הבית בקיום שניים בלבד ממרכיביו הטבעיים של ה- CARE : שמירה על כבודו ופרטיותו של כל דייר בבית הדיור המוגן, תוך התחשבות ברצונו של הדייר (ס' 22(א) לחוק) ושמירה על שלומו ורווחתו (ס' 23 לחוק).  .

 

האם דיור מוגן הוא בית (במובן HOME  )

 

• בנין של דיור מוגן מבחינה ארכיטקטונית מכוון בצורך לספק מחד גיסא מבנה פונקציונאלי המאפשר השגת מטרותיו של דיור מוגן (ביקורת זהות הנכנסים לתחומו, ביטחון, מיזוג של ציבורי ופרטי, מרחק פיזי בין הפרטי לציבורי המתחשב בגילם של הדיירים, כללי נגישות, קיום פעילות קהילתית רב-גונית ועוד) ומאידך גיסא – יצירת מתחם מגורים אשר יעניק לדייר הרגשה של חיי קבע בביתו, בשונה מהרגשה של מגורים זמניים, קצרי מועד במלון.
• מרחב הכניסה מאופיין על-ידי דלפק עם פקיד/ת קבלה, איש ביטחון צמוד, תאי דואר ממוספרים, אולם כניסה (לובי) רחב מידות, עמוס בסימנים חיצוניים של מלון. הוא איננו מרמז על היותו מעבר אל בתיהם (HOMES ) של הדיירים. המרחבים הציבוריים של הבית (במובן HOUSE ) מרוהטים באופן מזמין לשהות בהם. סביר להניח כי הכוונה היא של פיצוי על שטח המצומצם יחסית של הדירות.

• ההפרדה פרטי/ציבורי נחשבת לאחת הדיכוטומיות המהותיות ביותר בחשיבה המערבית. זו עמדה תפיסתית  המחלקת את העולם לשתי  קטגוריות אקסקלוסיביות הדדיות, המקיפות יחד את כל מרכיבי החיים  האנושיים ( ,Collins,2009  ) הבית מייצג חלוקה זו באופן סימבולי ברור. (סיגל עדן אלמוגי, בספר עמ' 48).

אמנם הדברים נאמרו לגבי בתי מגורים, אולם נכונים הם גם לגבי מתחם של דיור מוגן; החלוקה היא כאן אפילו בעלת משמעות גדולה יותר, משום ש"הציבורי" אינו מיועד לשימושם המשותף של בני המשפחה המתגוררים בבית, כי אם לדיירי הבית,שאינם קהילה הומוגנית בשום אופן. למרות היותם בני גיל דומה, ובדרך כלל בעלי מצב סוציו-אקונומי דומה, שונים הם זה מזה ביכולת פיזית ומנטאלית, במידת העצמאות האישית, במידת הנכונות לעסוק בענייני ציבור – שוני המוצא ביטוי בסימנים חיצוניים מובהקים, כגון אופן ההתנהגות.
נוסף על כך העבר המקצועי, תרבות המוצא, ההרכב המשפחתי ומרכיבים נוספים גורמים להבדלים בעלי משמעות, המשפיעים על הרצון והיכולת ליצור יחסי קירבה חברתית בין הדיירים שהגיעו לבית כל אחד מסיבותיו ומהווים ציבור שהורכב באופן שרירותי ומקרי.

 

מה רצוי בדיור מוגן: בית HOUSE או בית HOME

בשתי הצורות הדיירים הם במידה רבה ביותר "שבויים". אפשרויות עזיבת הבית ומעבר לבית אחר הן מוגבלות ביותר, בעיקר מתוך שיקולים כלכליים. עם כניסתו לבית הפקיד הדייר פיקדון בסכום ניכר. (הערה: אני משתמש במינוח "דייר" לשם פשטות; הכוונה היא לדייר או דיירת או בני זוג, ג.ע.) אם כעבור זמן של ניסיון או מעבר לו הדייר מחליט לעזוב, הפיקדון יוחזר לו בניכוי השחיקה השנתית אולם מחיר הדירה במקום אחר התעדכן בינתיים בהחלט לשינויים בשוק הנדל"ן, שינויים שהם במציאות הישראלית תמיד לכיוון ההתייקרות. מכאן, כי המעבר הוא מבחינה כלכלית עניין יקר מאוד, עד כדי יצירת אופי של שבי (כלכלי) בין הדייר או הדיירת או בני זוג לבין הבית.

• מכאן, כי הבחנה בין HOUSE לבין HOME, ככל שהיא חשובה מאוד, היא בעיקר עניין של יחסים פנימיים בתוך הבית. יש לה השלכות על היחסים בין ציבור הדיירים לבין הצוות, על מידת הפרטיות שהיא חלק מתנאי המינימום למגורים בבית, וגם על ההומוגניות החברתית – יצירתה וקיומה, בעיקר מבחינת היחס של סובלנות כלפי האחר.
• יחסים פנימיים בתוך הבית – משמעותם לא רק היחסים של ציבור הדיירים עם צוות הבית, כי אם גם –ובמידה לא קטנה – היחסים של ציבור הדיירים עם הנהלת הבית (בדרך כלל הנהלת הרשת) שאינם יחסי מגע ישירים כי אם יחסים אדמיניסטרטיביים, כספיים לרוב.

הדוגמא הבולטת של עיוות ביחסים אלה היא השימוש בסמכות הקבועה בחוק הדיור המוגן (ס' 26(א)(2) המצמיד את דמי האחזקה למדד המחירים לצרכן אולם מאפשר העלאתם מעבר למדד "בהתאם לשינוי בעלויות התפעול השוטף של בית הדיור המוגן". ציבור הדיירים, בעל יכולת אינטלקטואלית להבין "שינויים בעלויות" נאלץ להתמודד עם דרישה חוזרת ונשנית להעלאה בלי שיקבל נתונים כלשהם התומכים בה ומבססים אותה. מעשה זה הרחיק את אפשרות קיום הרצוי של יחסים המאפיינים HOME.

• נראה לי מעל כל ספק, שיחס אל הבית כ-HOME עדיף על היחס אל הבית כ-HOUSE. כאשר ציבור הדיירים מתייחס אל בית הדיור המוגן כאל HOME, יש לדבר השפעה – בצד פיתוח עקרונות השיתוף והמשפחתיות -אפילו על שמירת הציוד בבית ותקינותו, על יחס הדייר אל מתקני הבית, השתתפות באירועים, טיפול בזולת, התנהגות במרחב הציבורי שביחס כזה ניתן לראות בו הרחבת הדירה הפרטית. (דפנה מתוק בספר עמ' 81). יחסים אלה מקלים על פעולת הצוות, מפחיתים את ההיזקקות לעובדים סוציאליים ואימהות הבית, משליטים אוירה נעימה ומונעים קינאה בשל תנאי המגורים, קינאה שהייתה קיימת אפילו בקיבוץ.

 

כיצד להשיג ולטפח יחס של HOME

• לכאורה, כל הנתונים הקיימים בדיור מוגן, שוללים אפשרות של פיתוח יחס של הדייר אל הבית כאל HOME, ובכל אופן – עושים אותה למטלה קשה ומסובכת. אוכלוסיית הבית הורכבה באופן שרירותי ביותר. להפוך ציבור של אנשים מבוגרים, זרים זה לזה, שעולמם מורכב משיגרה וממנהגים אליהם התרגלו במשך שנים רבות, לציבור שמקיים יחסי שכנות בין אנשים זרים וכללי התנהגות המוכתבים על-ידי קירבה פיזית ולפעמים על-ידי תקנון, נראה כמשימה בלתי אפשרית. אולם השגתה הכרחית ונראה לי כי קיימות דרכים שיש בהן כדי לעזור בהשגת המטרה של הפיכת בית דיור מוגן ל-HOME של דייריו על-ידי יצירת שייכות והרגשה של Local patriotism.
• הדרך הראשונה היא השתתפותו של הפרט בעשייה הכללית, מה שנקרא בספר "יכולת אזרחית" (טובי פנסטר ואפרת איזנברג, בספר בעמ' 190). המחברות המלומדות דנות בשיתוף אזרחים בתהליכי התחדשות עירונית במתחם מעונות-ים בבת-ים, ואני מרשה לעצמי להתאים את מסקנותיהן לענייננו.

בדרך כלל מצטרף דייר (שוב, לשם פשטות אני משתמש במינוח זה, אולם הדברים חלים במידה זהה על דיירת ובני זוג, ג.ע.) אל בית הקיים שנים מבחינה פיזית וגם במקרה של בית חדש – אחרי שתכנונו ובנייתו הסתיימו.

מכאן כי מידת מעורבותו של הדייר בקביעת צורתו של הבית, ביחס בין המרחב הפרטי לבין זה הציבורי, המרחקים הפנימיים, צורת הדירה והחלוקה בין תא הדיור לבין תא השינה (ראה בספר דפנה מתוק בעמ' 76) והשפעתו על כל אלה אינה קיימת כלל ואין לו כל השפעה על חלק זה, שהוא משמעותי ביותר בכניסתו לדיור מוגן.  אולם בזה לא תם העניין. שיתוף הדייר בעריכת שיפוץ או שינויים במרחב הציבורי -אם נערך כזה-  אינו קיים; אילו היה קיים – היה הדייר מרגיש שיש לו חלק  בבית, בצורתו וגם בתוכנו. אשר על כן, הדרך הראשונה ליצור שייכות היא: לשתף את הדייר – לפחות ברמה של דיון או התיעצות -בתכנון שלמעשים המקנים לבית את צורתו אם וכאשר יבוצעו לאחר כניסתו לבית.

יצויין כי ס' 25 לחוק אוסר על "שימוש בשטחים הציבוריים בבית הדיור המוגן באופן הפוגע בטובת הדיירים" ומאפשר התנגדות הדייר, זכות שבה ההכרעה שמורה לממונה על הדיור המוגן. לעניות דעתי מכירת מינויים לאנשים זרים לבריכת שחיה  וחדר כושר היא בבחינת פגיעה בטובת הדיירים וגם פוגעת באופי הבית כ- HOME.

• הדרך השניה היא לרכז את מירב הדיירים סביב עריכת שירותים של הספקה עצמית. ניתן להגדיל שטחי הפעילות על-ידי יצירת ועדות העוזרות לאנשי הצוות השונים במילוי תפקידם: תרבות, הנהלה, מזון, ביטחון, היגיינה ועוד.

כפי שעלה במחקר על אודות הדיור המוגן בארה"ב, ביחידים אנשי הקבילה חבויים כישרונות, ניהיון חיים, ידע, עניין בדברים שונים. להוציא את כל אלה או לפחות חלק מזה, מעל פני הקרקע ולהביאו לידי גילוי וביטוי בחיי הקהילה, עשוי להעשיר את חיי הקהילה במידה בלתי צפויה.

• בבית שאני דר בו, קיימים כמה שירותים מסוג זה: הסיפריה שמרכזת סביבה ציבור של ספרנים וספרניות מתנדבים העושים את מלאכתם בהתלהבות ובדייקנות בהנהלתם של בני זוג, ספרנים מוכשרים, שכאילו נולדו לעיסוק זה.

הדבר השני אשר מרכז סביבו שורה של דיירים, הוא העתון המקומי: מגדעלון. העלון מופיע באופן סדיר, בפרקי זמן מוקצבים, במימון ועד הדיירים והוא משקף, בעזרת שתי עורכות מוכשרות, את הנעשה בבית.

לקבוצה זו של מטלות משותפות יש לשייך גם את הפגישות אשר מנוהלות על-ידי דיירים ומספקות  לציבור במות לחילופי דעות (פרלמנט, רב-שיח דיירים), לימוד (ממדף הספרים) בילוי (מוצ"ש ומפגש הרמת כוסית ביום ו' לפה"צ בקפטריה).

בבית שלנו נוצר חדר עיון ביוזמת דיירים והוא ממלא תפקיד חיוני בטיפוח חיי הרוח של הדיירים, שהגדילו לעשות ותרמו ספרי עיון מספריותיהם הפרטיות. לא מצאתי יחס יותר מובהק אל הבית כ-HOME מצד קהילת הדיירים.

• הדרך השלישית היא פיתוח יכולת אזרחית ברמת ההשתתפות האישית. המחברות המלומדות (פנסטר ואיזנברג בספר עמ' 196) מכנות את הנושא "יצירת הון חברתי". כאן המדובר הוא – לענייננו- בשיתוף דיירים, תוך שקיפות מרבית מצד ההנהלה,  בתכנון שינויים במבנה הבית, בהרכב הצוות, בהרכב הספקת התרבות ואפילו בתהליך הספקת המזון (מינימרקט ומסעדה בבית). יש לזכור – ואינני מדלג על כל הזדמנות לחזור ולהדגיש את הדבר – כי יחידי הדיירים הם בעלי עבר של פעילות בכל שטחי החיים: כלכלית, חברתית, חינוכית ועוד. ניצול ניסיון החיים של הדייר, מתן אפשרות לביטוי היכולת האזרחית שלו בשטחי החיים השונים של הבית יעשה אותו לשותף לתהליך שבו בן משפחה בונה את ביתו, יחד עם בני משפחה האחרים.
• הנתינה של היחיד לקהילה עשויה להעשיר את חייו ולמתן או אף לרפא את מה שמסתתר בדרך כלל מתחת לפני הקרקע: הבדידות, העצב, הזיכרון של אסונות אישיים, ועוד חוויות שעלולות להפוך את החיים לבלתי נסבלים. ולא נשכח: אנחנו עם של ניצולי התופת, שרידי השואה.

 

שלא יהיה ספק: תמיד יהיה חלק האוכלוסיה של הבית בגדר פריפריה, שאינה נוטלת חלק ביחסים ההדדיים שבבית, בין משום חוסר ענין, עייפות נפשית ו/או פיזית, בדידות חברתית או קורות העבר. אין בכך כדי להצדיק הפסקת המאמצים להפוך את בית הדיור המוגן ל-HOME לכולם. יש ערך חברתי בעל משמעות לשייכות, לפריטים בציבור שכולו מצוי בישורת האחרונה של דרך חיים ארוכה.

גיורא עמיר